קול וביטבוקס

הכול מתחיל ברעיון. אולי אתם רוצים להצטרף להרכב קיים או להקים הרכב חדש? אולי אתם רוצים להעלות את הנגינה שלכם לרמה חדשה לגמרי?

להתבונן מחדש בכל אחת מהמערכות המעורבות, כדי להפעיל אותן אחר כך יחד, בקלות:

- מערכת הציר האנכי: מכפות הרגליים ועד הראש, דרך האגן ועמוד השדרה

- מערכת הציר האופקי: חגורת הכתפיים, המורכבת משתי שכמות ושתי עצמות בריח

- מערכת הידיים: הזרועות, האמות וכפות הידיים

- מערכת הנשימה: הסרעפת ורצפת האגן, שרירי הבטן והישבן

- מערכת הרטט: מיתרי הקול, הנמצאים בגרון (הלרינקס) ממש מעל קנה הנשימה

- מערכת התהודה: הלוע והפה (מסלול הקול), החך הרך

- מערכת הארטיקולציה: הלשון

- מערכת הבעות הפנים: הפנים והשפתיים

- מערכת הכוונה: המוזיקה והחוש האמנותי, הרגישות.

האנטומיה התפקודית בלב הטכניקה שלכם, בשירות המוזיקה!

בעיניי, הביטבוקס האנושי מלא תעלומות.

מאין באמת באים הצלילים? כיצד הם מופקים? באילו אמצעים? אילו שרירים ומפרקים מעורבים?

רק כמה מושגים "בסיסיים" נמצאים בהישג ידי, על סמך מה שאני חש בגופי (שפתיים, קול, נשימה, לשון וכו׳)

אבל מאחר שאינני אנטומיסט, אני שואל את עצמי הרבה שאלות.

ודאי שאינני היחיד ששואל אותן.

מקורות הלמידה היחידים שלי הם חילופי דברים, מפגשים ושיחות באירועי ביטבוקס שונים.

להיות חלק מסצנה (מחתרתית) שמטרתה, בחלקה, היא פשוט לגלות צלילים חדשים, בלי לדעת באמת איך פועלת המכונה הזאת שנקראת גוף, זו בעיניי גם שאלה וגם הישג.

ואכן, תעלומות הביטבוקס האנושי נובעות במידה רבה מהבשר שלנו, מהאורגניזם שלנו, מהפיזיונומיה שלנו, ומעוד הרבה דברים…

ובכל זאת אנו יודעים עליהן מעט מאוד.

הביטבוקסרים של היום הם אקרובטים של ממש של שרירי הפנים.

לכן, לנו המוזיקאים ה"מופיעים" יש כל האינטרס ללמוד מוקדם ככל האפשר לנהל את מאמצינו בדרך המתאימה ביותר, כדי ללמוד לחסוך באנרגיה שלנו וכך להחזיק מעמד לאורך זמן.

הספר הזה נותן לנו את מפתחות היסוד להבנת הכלי האורגני הזה שיש לכולנו.

מה שיכול להועיל לאמני הקול יכול להועיל באותה מידה למורים המבקשים להעשיר את הידע שלהם על הדרך להעביר את האמנות הזאת.

Alexinho – ביטבוקסר, אלוף העולם בביטבוקס

אני זוכרת את הפעם הראשונה שעליתי לבמה לשיר שיר שכתבתי, מילים ולחן. בדיוק מלאו לי עשרים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון… גילוי של מרחב שבו הרגשתי מיד בבית. בשנים שקדמו לכך חוויתי את החוויה הרעה של אצבעות רועדות בבחינות הגיטרה שלי. אבל באותו יום, למרות פחד הבמה, למרות הלב שדפק בחזי, הקול שלי לא רעד; המילים והצלילים שלי היו שם, בלי גמגום, בלי שכחה. תחושת אושר, אופוריה ועוצמה מהרגעים הראשונים… העולם היה יכול לקרוס סביבי; עמדתי מול קהל שהקשיב לי! ומיד אחר כך, הרצון לחזור לשם מהר ככל האפשר. אני יכולה לומר שקפצתי למים, וכשהייתי במים הבנתי שאני דג!

גם היום הבמה היא בשבילי מקום מיוחד ויחיד במינו. שילוב של מרחב הפתוח לעולם ושל מרחב אינטימי לגמרי, שבו כל חופש אפשרי. בזה היא דומה לכתיבה. אלא שכשכותבים, נמצאים לבד עם עצמך, ואילו על הבמה מוצאים את עצמך לבד עם כולם! מקום שבו נפגשים גם ניגודים אחרים, כמו התחושה להיות בעת ובעונה אחת "אחרת" ו"עצמי במלוא מובן המילה".

התחלתי לשיר פשוט כדי לחלוק עם קהל את השירים שכתבתי. בלי טכניקה, בלי שעבדתי על הקול שלי, על היציבה שלי או על המשחק שלי… ומשיר לשיר, מבמה לבמה, מצאתי את עצמי זמרת…

אני שרה…

כדי להלביש את השעות האפורות / ולצבוע את השמיים בכחול
להיות בוונציה כהרף עין / לחוש את השמש כשיורד גשם
ולהשתכר כשהלילה יורד / כדי לא לפחד עוד מהזאב
בלב היער, בקרקעית הבאר / בשביל כל דבר, בשביל שום דבר…

אחר כך לקחתי כל מיני שיעורים: שירה, תיאטרון, פנטומימה, ליצנות, פרשנות… אימנתי את עצמי "לנוע" על הבמה, "לדבר", לנשום, לשיר! הקול שלי עשה לי כמה תעלולים לא נעימים. פגשתי רופאי קול וקלינאיות תקשורת… למדתי להקשיב לו, לחוש אותו, לשמוע אותו מתעייף, לא להתעלל בו. לשלוט בו, במידה מסוימת. למדתי גם להכיר את עצמי טוב יותר, על חולשותיי ועל חוזקותיי. Marc הציע לי עבודה מבוססת מחקר, הנשענת על אופן פעולתו של הגוף בשילוב עם הנפש והרגשות.

האנטומיה של המוזיקאי. הספר הזה עומד בציפיות שמעורר שמו. ובכל זאת, לא היה לי מושג איזו הרפתקה מחכה לי, מרתקת כל כך ומורכבת כל כך בעת ובעונה אחת! לקרוא אותו זה באמת כמו לצאת לגלות את החיים במעמקי האוקיינוסים!

אבל מעבר לתיאור, ואף לניתוח, המאויר להפליא עמוד אחר עמוד, מעבר לשפע המידע העצום שהוא מקבץ, מעבר למחקריו ולתשוקה שהוא מעביר לנו, Marc Papillon מעורר את מודעותנו למקורותיהן ולהשלכותיהן של תנועותינו; עוזר לנו להבין מאין בא כאב מסוים; ועוזר לנו להתאים את עמידתנו, את תנועותינו ואת נשימתנו לצרכינו. הוא נותן לנו גם "מפתחות" כדי "לחבר" את מה שאפשר לחבר מבחינה גופנית, כדי שלא ניתן לאי־נוחות נוספת להציף אותנו כשמתעוררים קשיים.

מבחינתי, זה עיקר מה שאקח איתי. בלי לשכוח שבסופו של דבר, בלב מחקריו נמצאים תמיד האמנות, המוזיקה, שמחת הלמידה, ההנאה מהנגינה, וכמובן האדם, הלא־מושלם מעצם הגדרתו!

נ״ב: כמה שמות של שרירים שמעולם לא שמעתי עליהם הציתו את דמיוני… מנות מעדנים או פסגות סלעיות? בסוף בחרתי בטיול הרים, דרך השורות הספורות האלה שכתבתי בשביל הכיף:

לטפס אל פסגות המשונן הגדול,
לרדת במורד הדופן האחורית, וללכת
לטבול את הרגליים במימיו הקפואים של העגול הקטן…
להתחמם בשמש… להגן על המצח,
לעלות במעלה הגליאה עד שריר הלעיסה,
לדהור במורד המעוינים, לשאוף אוויר,
שם, לברך את הוד מעלתו ההיפותנר,
ואז לסעוד בכיכר המרובע המותני, רחוב האמנויות.

Nathalie Solence – זמרת – יוצרת ומבצעת