גיטרות, בסים, לאוטות, יוקלילי, מנדולינות, עודים, בנג׳ו, סיטארים ובללייקות

הכול מתחיל ברעיון. אולי אתם רוצים להצטרף להרכב קיים או להקים הרכב חדש? אולי אתם רוצים להעלות את הנגינה שלכם לרמה חדשה לגמרי?

להתבונן מחדש בכל אחת מהמערכות המעורבות, כדי להפעיל אותן אחר כך יחד, בקלות:

האנטומיה התפקודית בלב הטכניקה שלכם, בשירות המוזיקה!

גיטריסט, נגן לאוטה ומורה.

אין להכחיש זאת: היכולת להטיל ספק בעצמך היא כשלעצמה זכות.

הזכות ללכת בדרכים שונות כדי להגיע אל מטרה. הזכות לכוונן את המטרה הזאת לאור צרכים חדשים ותובנות חדשות. אני חש בר־מזל לעסוק במקצוע הזה, או ליתר דיוק במקצועות המוזיקה. בעיניי, העיקריים שבהם הם הבמה וההוראה. תקופות של בחינה עצמית היו מן הפוריות ביותר בחיי המוזיקליים.

התחלתי לקרוא את הספר "האנטומיה של המוזיקאי" ביום רגיל, בהפסקה בין שיעורים בקונסרבטוריון. את התלמיד הבא כבר לא ראיתי באותו אופן: אי אפשר שלא לחשוב על המידע ועל המחשבות שהטקסט הזה מציע.

ל־Marc מגיעה הכרת תודה על שנתן שמות לדברים רבים כל כך שבוודאי חשדנו בקיומם. היבטים שאנו מתמודדים איתם, ושאנו מוצאים כאן מאורגנים במערכות, הקשורות זו לזו, כדי שנוכל לרסן אותם.

גדלתי עם הגיטרה הקלאסית. ואין ספק שטבעו הלא־יציב והמשתנה תמיד של הכלי הזה עודד אותי להרחיב את תחומי העניין שלי לכלים אחרים מאותה משפחה: כלי פריטה עתיקים (לאוטות, גיטרה בארוקית, תאורבו…), שלא לדבר על המשיכה לרפרטוארים עתיקים־חדשים.

להעמיד זו מול זו את הגישה הגופנית והמושגית של כל אחד מהכלים האלה אינו רק מרתק אלא גם מועיל. זה דוחף אותנו להתאים ללא הרף את ההקשבה שלנו, את האצבעות שלנו, את הגוף שלנו.

ספרים כמו "האנטומיה של המוזיקאי" מזכירים לנו שתנועה חייבת להישאר מוזיקלית. ושהיא יכולה להיות יפה, בריאה, יעילה ומהנה בעת ובעונה אחת. וההנאה יקרה לנו! מוזיקאי שנהנה לנגן מסוגל, בכוח, להעניק הנאה לאחרים. האם זו לא אחת ממטרותינו הראשונות? הרחק מן הביצוע כמטרה בפני עצמה, או גרוע מכך, כאמצעי לזכות בתחרות כלשהי. אני אוהב לחשוב שכל אחד מאיתנו הוא, לפחות בדבר קטן אחד, ולו אחד בלבד, הטוב מכולם. משפט פשוט ביצירה, אצבוע מעורר השראה, ויברטו על צליל יחיד: איש לא ינגן אותו טוב כמונו. כולנו ייחודיים.

אני זוכר את הימים שבהם הייתי סטודנט צעיר באקדמיה קיג׳אנה ובאוניברסיטת סיינה. ג׳נטלמן מכובד מאוד, אציל סקוטי, היה בא מדי יום לשמוע את שיעורי הגיטרה בין החומות מימי הביניים של ארמון קיג׳י־סרציני. יום אחד, בהפסקה, כשדיברנו על תחרויות (אף שאפשר לומר אותו דבר על קונצרטים או על כל דרך אחרת להעביר את האמנות), אמר האיש משפט שמעולם לא שכחתי: "אם כבר משתתפים בתחרויות, זה כדי לתת את המיטב שבך. ללכת לשם כדי לנצח לא יהיה נחמד במיוחד כלפי האחרים." מכאן אני מסיק שמוזיקאי חייב להישאר ג׳נטלמן.

Gabriele Natilla, גיטריסט, נגן לאוטה ומורה.